"סבתא, את רוצה שאני אלמד אותך עוד משהו?" "לא, חמוד שלי, רק דבר אחד ביום"
רחלי פוקס משקובסקי, קרית אונו
"אני לא אשרוד את זה" כתבה לי בתי הבכורה בווטסאפ, כשבתי הספר נסגרו בפעם הראשונה בתקופת הקורונה. "אני לא יכולה להיות כל היום המורה והגננת שלהם!" מזועזעת במקצת התגייסתי לעזור. אבל איך עוזרים כשההנחיה הנחרצת היא לשמור על ריחוק ובמיוחד מבוגרים?
"אני אעשה לילדים שעת סיפור בזום" התנדבתי. הזום נכנס זה לא כבר לחיינו, וכבר השתתפתי אז בפגישה אחת. והתחלנו. כמובן שאת הזימונים עשתה בתי, וכעבור זמן קצר הנכד, שבאותם ימים היה כמעט בן שמונה. קראתי סיפורים בהמשכים, הכנתי חידון לפסח, לימדתי שירים. המטרה הייתה לתת להורים שעת שקט.
בינתיים גייסתי את בתי הצעירה ללמד אותי איך עושים זימון לפגישת זום. זו, בעלת סבלנות מוגבלת בדרך כלל להסברת עניינים טכנולוגיים לבעלי קליטה אטית בתחום, התעלתה על עצמה עקב הנסיבות המיוחדות (קורונה...), והסבירה , והסבירה, ושוב הסבירה.
מלאת גאווה על הידע החדש הצעתי לבתי הבכורה, שאני אזמין הפעם את הנכדים לפגישת הזום. אזמין אותם באמצעות הווטסאפ. די נדהמתי, כשבסוף התהליך הופיעו על המסך שבעה או שמונה זימונים. "סבתא," אמר הנכד שהופיע מולי בטון ענייני, "את לחצת יותר מידי זמן על קונטרול וי, בגלל זה יצאו לך הרבה זימונים. תלחצי, ותכף תעזבי. " אהה.... איך הוא יודע הכל?