הסוסה כמשל, וגם ברכה - קטע קצר של ברכה ארוכה / לאה רוזנברג, יו"ר המזכירות הפדגוגית של "ידיד לחינוך" עם תחילתה שנת הלימודים בימי הקורונה ⇦ לדברים במלואם "עכשיו נזכרת?" שאל אותי המדריך הצעיר כשניסה לעזור לי לעלות על... הסוס.
אחרי כמה נסיונות התייאש והחליף את הסוס המיועד באחר, נמוך בהרבה.
"עכשיו נזכרת?" הוא שואל. היו לי כל כך הרבה תשובות לשאלתו הקצרה:
"כן, עכשיו נזכרתי, כי קודם הייתי עסוקה בלהקים משפחה, כשבן הזוג נודד מסיני לרמת הגולן, מרפיח ליוקנעם, לגדל ילדים, ללמוד להיות מורה, ללמוד להיות מנהלת, לשמור על החברות והחברים שלי, לתמוך בהורי המזדקנים, להתמודד עם שכול, חולי וכאב, יחד עם שמחה ואושר, שהלב צר מלהכיל. "וזה עוד לא הכל", אמרתי לו בליבי, אבל למי יש כוח לשמוע בימים אלו של תקשורת בינאישית קצרת רוח ונטולת מרווח נשימה. ...סוף סוף אני על סוס ! הכל ארך כ-חמישים דקות, כולל הטיפוס והירידה, אבל כל שניה היתה חדשה, מאתגרת , מרגשת.
"כן!" השבתי, "עכשיו נזכרתי". זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה עם פן חדש, אחר, של התחלות שנדחו והפכו למציאות, של התחלות אבודות ועדיין מיוחלות...
ידידי היקרים,
אני מבקשת לברך את כולנו בשנה טובה של התחלות, של התחלות ישנות שתהיינה שוב חדשות, של התחלות אמיצות בלי לחשוש מכישלונות (תמיד אפשר להחליף את הסוס בסוסה לא?!), של שמחת הביחד "כבראשונה", של גילוי העיקר וויתור על הטפל.
הלוואי שנצליח "לעלות" על סוסי הזום, הצ'ט, והווטסאפ הדוהרים, והעיקר, לא לשכוח את תחושת הסיפוק של תלמידה מצליחה בזכותכם. לדעת שאתם נחוצים מאד ועכשיו אפילו יותר. להיווכח, יום אחר יום, שאם אוסרים עלינו לבוא לבתי הספר, זה מפני שאוהבים אותנו, לחזור ולומר, כי מה שיש לנו להציע: נסיון, אכפתיות, אהבה, ידע, שמחת הנתינה,
כל אלו עדיין נחוצים כמו אויר לנשימה, ובמיוחד בימים אלו. להאמין כי תימצא עוד מעט הדרך הבטוחה להיפגש עם תלמידות ותלמידים, מורות ומורים בבתי הספר...
_____________________________________________