על רשתות ועל רשת ביטחון
התרגלנו לעשות דבר אחד ולנוח. לשתות קפה, לקרוא עתון, לשוחח עם הילדים והנכדים, והכל לא בבת אחת כהרגלנו. אולי לקרוא ספר שלם ביום בלי להרגיש נקיפות מצפון!
פתאם אין טלפון בלילה: "אימא, לילדה יש חום, את יכולה לבוא בבוקר? בבקשה,בבקשה, אני חייב ללכת לעבודה!"
פתאם התפנו הבקרים ואחרי הצהריים מפגישות עם חברות על שפת הים ובבתי הקפה. חדלו הקניות בסופר או בשוק, והוחלפו בהמתנה למשלוחים המונחים מחוץ לדלת ....וזה היה לפעמים הארוע המסעיר ביותר לאותו יום.
הערבים התפנו מהסרטים, ההצגות, הקונצרטים והמופעים, והומרו בשעות ארוכות של צפייה בגרפים של הקורונה, בתחזיות מהלכות האימים, בנתוני התחלואה והמוות ו…..בבלאגן של הרכבת הממשלה, אבל.... גם להתבונן בשקיעה.
פתאם היה פנאי לחשוב מחדש על סדרי העדיפויות שלנו. הזמן, אותו "מצרך" נחוץ כאוויר לנשימה, הפך להיות זמין, מצוי בשפע ועומד לרשותנו ללא תכנון, ללא משימות, ובעיקר ללא תפוגה.
התחברנו לחפצים שבבית מחדש, תוך כדי הנקיונות והסדר, לספריה שהוזנחה וליטפנו בגעגועים את הספר שליווה את כל נעורינו. גילינו מחדש חברי ילדות והתחברנו כאילו לא חלפו השנים מאז.
עמדו לרשותנו מגוון ערוצי תקשורת חלופיים, אך לא מספקים את הצורך בחיבוק המיוחל. פרשנו רשתות דיגיטאליות רבות: פייסבוק, ווטסאפ, זום ואחרים, שהביאו תועלת רבה יחד עם תיסכול ואכזבה לפעמים.
והיתה לנו... הרשת האנושית המתערבבת בחלופית של "ידיד לחינוך" שהפכה להיות גם "ידידי החיוך" במפגשי הזום, בהרצאות בקמפוס, במידעונים השבועיים, בשיחות הטלפון.
הרשת שהפכה להיות רשת הבטחון לחיים שאחרי הקורונה, לחיים של המפגשים עם הילדות והילדים ששמרו בדבקות על קשר עם המורות והמורים, ואלו חזרו ואישרו עד כמה אנחנו נחוצים גם להם ולא רק לילדים, אלא גם למנהלות ולמנהלים, שלא שכחו גם בים המשימות הלא מוכרות עמן נאלצו להתמודד, לשאול לשלומנו, לזכור ולהזכיר שמחכים לנו!
ההרגשה שהמטה, השדה, העובדים והמתנדבים אוחזים ברשת בדבקות, בנחישות, במסירות והעיקר... ביחד .
מהיום יקירי, שאיש לא יעז לקרוא לנו " אוכלוסיה בסיכון", אנחנו "האוכלוסיה לסיכוי" לחינוך.
חג שמח, לאה רוזנברג, יו"ר המזכירות הפדגוגית
