פתאום הציפו אותי פרפרים בבטן, חשתי ציפייה גדולה לראות כבר את התלמידים, שכל כך נקשרתי אליהם.
תהיתי, איך עוברת עליהם התקופה האחרונה, ואיך הם מתמודדים עם הלמידה מרחוק.
המורה שאני עובדת מולה, לילך אבא, נמצאת בקשר מתמשך איתי, ומאז תחילת הקורונה דואגת לשתף אותי בחוויות מול התלמידים. היא סיפרה כמה שהם מתגעגעים אליי, שאני חסרה להם, והחליטה ליזום מפגש משותף מרחוק, כיאה לזמנים של היום.
חלון הזום נפתח - המחנכת מחויכת והתלמידים הצטרפו לאט לאט. אני מתרגשת, החיוך מתרחב, ואני הופתעתי לגלות כמה גדלו ובגרו בתקופה הזו.
חיפשתי דרך יצירתית להביע את געגועיי ואהבתי, אך גם לי חיכתה הפתעה מהתלמידים המתוקים. ניפחתי בלון ועליו הדבקתי לבבות וכתבתי: "התגעגעתי אליכם", והם מהצד השני חיכו לי עם ציורי לבבות, חלקם אף כתבו את שמי. לאחר מכן, הקראתי להם שני שירים שאני מאוד אוהבת: האחד – "נשיקה ועוד נשיקה" מאת: שלומית כהן אסיף, והשני – "כל ילד הוא שיר" מאת: מירי בן בירן.
אין מילים, זה היה זום צבעוני, זום אוהב, גם אם מרחוק.