הם הגיעו לארץ ימים אחדים לפני הסגר הראשון. היא ספרה על החיים בקולומביה – מדינה לא קלה עם פערים גדולים מנשוא בתחום החינוך והבריאות. הפערים הללו הפריעו לה מאד כאשר חיה שם, למרות שהייתה בצד האמיד (נולדה לאב שעבד כעו"ד עצמאי ולאם דיאטנית במקצועה. גם שני אחיה הגדולים עוסקים במקצועות חופשיים, וחיים ברווחה. חוש הצדק שלה התקומם כנגד קיומן של מערכות ציבוריות עלובות לעניים, בעוד אנשים אמידים נהנים ממערכות פרטיות מצוינות. בסופו של דבר יש גם השלכות פרקטיות למצב דברים זה.
"את יודעת, שפעם ראשונה ראיתי בישראל אדם עומד ברחוב ומדבר בחופשיות בטלפון הנייד. בבוגוטה אתה לא יכול לעשות דבר כזה. מישהו בוודאות יחטוף לך אותו מהיד ויברח אתו. ישראל היא מדינה מאד מיוחדת, ואתם לא צריכים להתייחס לכך כאל מובן מאליו. לא תמיד קל ליצור את הקשר עם האנשים, אבל משהוא נוצר, זהו קשר משמעותי. במיוחד אני אוהבת את השבת, שבה נעשה שקט, והכל נעצר, ואת השמיים הכחולים. לא ראיתי שמיים יפים כל כך בשום מקום". לרגע אני רואה את הארץ מבעד לעיניה.
"ובכל זאת, מה את לא אוהבת כאן?" אני שואלת אותה. "פעלים בזמן עבר ואת בנק הדואר...." היא עונה ללא היסוס. ללמדנו, שקליטת עליה ככל פעילות אנושית, זקוקה לחוש הומור.